מאז שאני בתזונה הקטוגנית, אני משתדלת לצום 16:8 כפי שלמדתי מהמומחים. זה לא תמיד הצליח לי, אבל פתאום אני מגלה שיום אחרי יום אני לא אוכלת בין 16-20 שעות...כן, כן. לא צמה, יותר נכון לא אוכלת. ואז נפל לי האסימון שאני לא חושבת על צום או על "חוקי" התזונה הקטוגנית. אני פשוט הפסקתי לאכול כשאני לא רעבה. וכך, בלי הרבה תכנונים, מצאתי את עצמי אוכלת צהרים משביעים ועתירי שומן מן החי והצומח לקראת השעה שלוש.
זו תמיד ארוחה שלמה. לא חטיף, לא נשנוש. עורכת שולחן, מצלחתת כמו במסעדה ויושבת לאכול בנחת.
איך זה קורה?
אני קוראת לזה רֶבַע לְרָעָב.
ממש ממש, כאשר הבטן מתחילה לחוש טיפ טיפה רעב, אני מכינה ארוחה מלאה. צלחת עם סטייק ענקי, או קציצות בשר ברוטב קרם קוקוס, או עוף מוקפץ עם המון המון טחינה. ליד יהיה תמיד תוספת קטנה כמו: בורגול כרובית, או מעט ברוקולי מוקפץ, או שעועית ירוקה או סלט עשיר בחסות.
לפעמים כל כך חם בחוץ שכל מה שבא לי זה סלט ניסואז, עם מעט חסה, 3 ביצים קשות, 3 קופסאות טונה, 2 ארטישוקים בגריל מצנצנת ועליהם רוטב ויניגרט עם שמן זית משובח. ואם ממש ממש בא לי להתפנק, אוסיף בייגלה קטוגני קטן, ואסיים באספרסו ארוך.
וככה כבר שבוע אני אוכלת בין 3 ל-5 אחר הצהרים ואין רעב. יש רק רֶבַע לְרָעָב.
נעלם הצורך לנשנש. ומימלא מתוק לא מדבר אלי.
בבוקר, ממש קמה לא רעבה, וחוץ מקפה פשוט לא בא לי כלום.
אז בואו נפסיק לקרוא לזה צום. כי זו פסיכולוגיה בעייתית.
נקרא לזה רֶבַע לְרָעָב – ותאמינו לי זה עובד, כי זה זה לא צום, פשוט אין תאבון.