"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים, ח', 3).
אמנם הפרשנות האמיתית קשורה לרעיון שאדם חייב להיות ניזון מרכיבים חומריים (אוכל) ורוחניים, אבל אני מרשה לעצמי לקחת את זה למקום הקטוגני.
שנים שהייתי מכורה ללחמים. לא לשוקולד, לא לגלידות או דברי מתיקה אחרים. רק לחמים.
לא לפסטות או לפיצות. רק לחמים מכל סוג, מכל דגן, ועליהם בלי בושה נחה שכבת חמאה או גבינה, זיתים או נקניקים.
"אני לא יכולה בלי לחם" – לפחות ככה האמנתי.
עד שפרצה לה הסכרת. ככה בלי בושה והשתלטה על הגוף. על-אף סימנים מקדימים, היא פרצה לאחר שבני דן ז"ל נהרג בתאונת דרכים בניו יורק.
בהתחלה סירבתי להאמין שיש קשר בין מה שאני מרגישה לבין הסכרת. חשבתי שהגוף מתמוטט מהאבל. התחלתי לקחת כדורים להורדת רמת הסוכר, אבל גם הם לא עזרו להפסיק את התגובות של רעד, עייפות, דופק מהיר, חוסר יכולת להתרכז ודפיקות לב מואצות.
סכרת פוסט טרומאטית, אמרה לי הרופאה הנהדרת שלי, שגם תומכת בי בתזונה קטוגנית. הגוף לא יכול להכיל את הכאב וזורק אותו לגוף.
ואז חברה טובה הציעה לי ללכת לסדנה קטוגנית. זו התבררה יותר כסדנה דלת פחמימות עם נטייה חזקה לתזונה קטוגנית, אבל מייד כשהוצאתי את הפחמימות מהארוחות, עוד לפני שהתחלתי להעמיס שומנים חשתי הקלה גדולה.
כבר בשבוע הראשון איבדתי משקל, על אף שלא זו היתה המטרה הראשית שלי. עד היום איבדתי ה-15 ק"ג ולאט לאט אני הופכת ליותר ויותר קטוגנית. מדדי הסוכר שלי ירדו והטריגליצרידים יורדים קבוע. והכי חשוב, אני שבעה, מרגישה מצויין ויכולת הריכוז שלי חזרה.
אבל על הלחם לא ויתרתי – אבל עכשיו אין בו טיפת סוכר או פחמימה. יש בו קמח שקדים, זרעונים, ביצים, חמאה, שמן זית, מלח, תבלינים - בקיצור, טעם ממכר.
אז אם גם אתם לא יכולים בלי לחם, אל תגידו לי זה לא מתאים.
אני אמשיך לפתח לחמים קיטוגניים ומבטיחה לשתף.